מדיה

לאחרונה גוברת המגמה של רשות המסים להוכיח למדינות העולם, כי היא מבקשת לשתף פעולה עמן ולשתף אותן במידע אודות נכסים המצויים בישראל המוחזקים בידי תושבי חוץ. הכוונה היא בעיקר לחשבונות בנק ולנכסי נדל"ן. חלק ממגמה זו נחשף במסגרת הפשיטה על דירותיהם של תושבי חוץ בהרצליה פיתוח לפני כחודש. לטענת גורמים ברשות המסים, הדבר נעשה משני טעמים עיקריים: האחד – הדדיות או ציפייה להדדיות. כפי שדברים מתנהלים גם בין בני אדם במישור האישי – כך גם בין מדינות – "יתנו – יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו". רק שכאן, על פניו נראה שהיוצרות מעט מתהפכות – "ניתן – נקבל, לא ניתן – לא נקבל". היכולת האמתית של מדינות לעקוב אחר מידת שיתוף הפעולה של מדינות אחרות אינה טריוויאלית, והרבה מכך מבוסס על מידת האמון הקיימת בין הצדדים. בשל כך יש חשיבות רבה מאוד לשאלה – "מי מתחיל קודם" בחשיפת המידע.

הסיבה השנייה ליוזמה הנמרצת מצד רשות המסים לשתף מידע על נכסים של תושבי חוץ מקורה בניסיון "ליישר קו" עם מדינות המערב וה- OECD, מתוך מחשבה, כי ללא יישור הקו האמור, יגרור הדבר סנקציות כלכליות כנגד המדינה. החשש הזה לכאורה אינו לחלוטין משולל המציאות, והוא קיבל ביטוי במסגרת כניסתה של ישראל למדינות האוכפות את הרגולציה המקובלת למניעת איסור הלבנת הון. הכנסתה של ישראל לרשימה השחורה של מדינות אשר אינן מקפידות על רגולציה למניעת הלבנת הון בשטחן, הביאה לחקיקה מהירה (וכנראה מהירה מדי) של חוק איסור הלבנת הון, התש"ס - 2000 והצווים הפרטניים ביחס למוסדות הפיננסיים השונים שנאלצים מאז להתמודד עם יישום הרגולציה. וכך, גם כיום, בניסיונה של הרשות לאיסור הלבנת הון להעביר תיקונים נוספים לחוק, תוך הכבדת הרגולציה הקיימת (כגון יישום אכיפת החוק גם על עורכי דין ורואי חשבון), נעשה שימוש באותה טענה - "אם לא נבצע את התיקונים, מדינות העולם יסמנו את ישראל".

טענה זו, שלכאורה יש בה מימד עיקרי של הפחדה, לא נבחנה בפועל ומשכך לא ברור מה טיבה. לעומת זאת, ניתן בהחלט לבחון אילו סנקציות ננקטו כנגד מדינות, חלקן מדינות המהוות מקלט מס של ממש (כגון איי הבתולה הבריטים), וחלקן מהוות מדינות אשר חתומות על אמנות מס עם מדינות המערב (כגון מלטה או סינגפור), ונגיע למסקנה, כי לא הוטלו כאלה ונראה שמדינות אלה ימשיכו להחזיק במשטר מיסויי מיטיב, וספק רק אם ניתן יהיה למנוע מחברות עסקיות להתאגד בשטחן.

ואם כך הוא הדבר, נשאלת השאלה מדוע מדינת ישראל בכל זאת ממהרת לשתף מדינות אחרות במידע על נכסים של תושבי חוץ. האם ייתכן שעמדת רשות המסים המסורתית, כפי שבאה לידי ביטוי בהתייחסות לנישומים ישראלים, לפיה "כולם גנבים", עומדת גם היא מאחורי ההתנהגות כלפי המשקיעים מחו"ל? האם לא עלה על דעתם של קברניטי רשות המסים, כי הסיבה האמתית להשקעה בנדל"ן ובחשבונות בנק בישראל, נובעת, בראש ובראשונה , ממניעים אחרים, שאינם הסתרת כספים, אלא רחמנא ליצלן מתוך ציונות, או שמא, מחשש לאנטישמיות במדינות המוצא?

ואולי, רק אולי, ייתכן שכל ה"ספין" הזה נועד לגרום לתושבי ישראל המחזיקים בנכסים בלתי מדווחים בחו"ל, לבצע גילוי מרצון על נכסיהם, במסגרת אותה הדדיות מצופה? מטרה זו, שגם אם הינה ראויה כשלעצמה, אינה מצדיקה שליחת איומים מרומזים לתושבי חוץ המחזיקים כאן נכסים, שרשויות המס במדינות מושבם יקבלו מידע אודות נכסים אלה, וראוי היה שרשות המסים תעניק לכל העניין חשיבה נוספת.

.