מדיה

חברות רבות במשק מעדיפות לקבל שירותי ניהול מבכירים בחברה, שלא באמצעות העסקתם הישירה, אלא באמצעות הסכם למתן שירותי ניהול, במסגרתו הבכיר מעניק שירותי ניהול לחברה כעצמאי.

 

במקרים רבים, שירותי הניהול ניתנים באמצעות חברה אשר בבעלות אותו בכיר. באופן זה, החברה המעניקה את שירותי הניהול, אינה חייבת בתשלום ביטוח לאומי על שירותי הניהול שהיא מעניקה, ויתרה מכך, דמי הניהול מחויבים במס חברות בלבד (נכון להיום בשיעור של 26.5%).

 

לעומתם, הן שכיר והן עצמאי, חייבים בתשלום ביטוח לאומי בגין השירות שניתן על ידם והמס המוטל עליהם הוא בגובה המס השולי, בהתאם למדרגות המס החלות באותו מועד (נכון להיום, עד לגובה של 48%, ובהכנסות גבוהות במיוחד - עד 50%). ואילו ביחס לחברה המקבלת את שירותי הניהול, ככל ששירותי הניהול ניתנים במסגרת יחסי עובד מעביד, חלה עליה חובה לשלם ביטוח לאומי וכן לנכות ולהעביר לרשות המסים ולביטוח הלאומי את המס המגיע מאת העובד, דבר אשר אינו מתקיים כאשר החברה מקבלת שירותים מחברה.

 

ברור אם כן, כי מתן שירותי ניהול באמצעות חברה, מביאה להפחתה משמעותית במסים ודמי הביטוח הלאומי הנדרשים לשלם הן נותן שירותי הניהול והן החברה מקבלת שירותי הניהול. למהדרין נציין, כי כאשר עסקינן במלכ"ר, החיסכון הוא אף משמעותי יותר, שכן נחסכת למלכ"ר החובה לשלם מס שכר ומס מעסיקים.

 

רשות המסים הביעה את דעתה זה מכבר, כי מתן שירותים באמצעות חברות ארנק (דהיינו, חברות אשר מעסיקות עובד אחד אשר הוא גם בעל שליטה יחידי באותו חברה, ואשר פעילותה מתמקדת במתן שירותים הניתנים דרך כלל על ידי שכירים או עצמאים), יוצרת עיוות לא ראוי אשר מביא לאובדן הכנסות למדינה. אך עד כה, ניסיונות המדינה להביא לחקיקה אשר תגביל את האפשרות לעשות שימוש בחברות ארנק, או להטיל סנקציה מיסוית על פעילות חברות מעין אלה אשר תביא לשוויון מסוים בין גורמים הפועלים באופן זה, נחלה כישלון.

 

אך לאחרונה ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כב’ השופט מיכל גונן אגמון), אשר העניק רוח גבית לעמדת רשות המסים. נקבע, כי המנכ"ל של קרן תל אביב לפיתוח ("הקרן"), אשר לכאורה העניק שירותי ניהול לקרן באמצעות חברה בבעלותו, ייחשב לעובד של הקרן, וזאת במישור דיני המס. באותו מקרה, נחתמה עסקה בין חברת א. בן שושן ("החברה") לבין הקרן, במסגרתו סוכם כי החברה תעניק שירותי ניהול לקרן. פקיד שומה ניכויים טען, כי למרות האמור בהסכם, בפועל, מר בן שושן בעצמו העניק שירותי מנכ"לות לקרן כעובד שלה, כאשר הדברים נלמדים מאופן ניסוח ההסכם, המפנה באופן אישי לפעילותו של מר בן שושן, מיישום מבחני יחסי עובד-מעביד הכלליים, וכן מסממנים חיצוניים נוספים, כגון העובדה, כי החברה הוקמה בסמוך לחתימה על הסכם שירותי הניהול, וכי מר בן שושן לא חילק כספים שהיו לו בחברה, לא כדיבידנד ולא כמשכורת במהלך תקופה ארוכה (של לפחות שלוש שנים). לחילופין טען פקיד השומה, כי לא היה בהקמת החברה ובאופן העסקתו של כל טעם מסחרי למעט הרצון לשלם מס מופחת.

 

בית המשפט מנתח את הסכם ההעסקה ואת עובדות המקרה וכאמור מגיע למסקנה, כי מר בן שושן הועסק באופן ישיר על ידי הקרן. באשר להסכם ההעסקה, זה נוסח באופן שברור ממנו כי מר בן שושן יעניק את השירותים באופן אישי, תוך שהוא באופן אישי יקדיש ממיטב זמנו ומרצו. כן נכתב בהסכם, כי משרת המנכ"ל מהווה משרת אמנון אישי, וכי לא יחול לגביה "חוק שעות עבודה ומנוחה". תנאים אלה ותנאים נוספים אשר נוסחו בהסכם הביאו את בית המשפט למסקנה, כי מדובר בחוזה אישי בין הקרן לבין מר בן שושן. בית המשפט מטעים, כי "שםהעסקה או כינויה על ידי הצדדים לה איננו מכריע את מהותה של העסקה לצורך דיניהמס". יתרה מכך, חשב הקרן העיד, כי הקרן ראתה חשיבות גדולה בזהות המנכ"ל, בכישוריו ובניסיונו בתפקידים קודמים.

לא זו אף זו, בהתאם להסכמות הצדדים, הקרן הוציאה למר בן שושן בעצמו תלוש שכר, ובמסגרתו גילמה הטבות נוספות שניתנו לו, כגון שווי אחזקת רכב וטלפון נייד. בנוסף לכל אלה, בסיום ההתקשרות נערכה התחשבנות עליה חתם מר בן שושן בעצמו, ובמסגרתה נלקחו בחשבון ניצול ימי החופשה שנלקחו על ידי מר בן שושן, אשר נרשמו בזמן אמת במרשמי החברה.

 

בית המשפט אף מגיע למסקנה, כי התקיימו המבחנים המעידים על קיום יחסי עובד- מעביד בין החברה לבין מר בן שושן ובראש ובראשונה העובדה, כי הוא היה נתון באופן אישי לפיקוח ולמרות של הועד המנהל של הקרן וליו"ר הקרן, כאשר הוא נושא בתפקיד אינטגרלי בקרן, בעוד שבחברת בן שושן לא היה לו כל תפקיד מוגדר.

 

יש לציין, כי אמנם מדובר במקרה קיצוני, שבו כל האינדיקציות העידו על כך, כי מערכת היחסים האמתית בין הקרן לבן שושן הייתה של עובד-מעביד, אך אין ספק כי הקביעות שנקבעו בפסק הדין עלולות להשפיע על אופן ההתנהלות של פקידי השומה ביחס למערכות יחסים דומות בעתיד. אמנם, בית המשפט קובע, כי אין בקביעתו כדי לקבוע באופן קטיגורי, שתמיד יתקיימו יחסי עובד – מעביד בין בעל שליטה של חברה המספקת שירותי לניהול למקבלת השירות, אך אין ספק כי על הצדדים לעסקאות דומות לשים לב לאופן שבו הם מנסחים את חוזה הקבלנות ביניהם. כמו כן, מוצע לשקול להוסיף להסכמים דומים בעתיד סעיפים אשר מגדרים את החשיפה של כל אחד מהצדדים במקרה שבו רשויות המס והביטוח הלאומי יקבעו, כי מערכת היחסים האמתית בין הצדדים היא של יחסי עובד- מעביד.