מדיה

בפסק דין שניתן לאחרונה על ידי בית המשפט העליון (ע’’א 7025/12 קמור רכב נגד מדינת ישראל) קבע כבוד השופט סולברג כי, זכותה של המדינה לחלט רכוש מכוח צו חילוט גוברת על זכותו של בעל חוב המובטח באמצעות שיעבוד. חוק איסור הלבנת הון קובע, כי ביהמ’’ש מוסמך להורות על חילוט רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, מביצוע עבירה על חוק איסור הלבנת הון. יחד עם זאת, החוק קובע, כי זכותו של צד ג’ אשר לו זכות קניינית ברכוש, תגבר על זכותה של המדינה לחלט את הרכוש האמור, ובלבד שהטוען לזכות הוכיח כי רכש את הזכות בתום לב.

בפס’’ד קמור רכב, דובר בשני כלי רכב אשר נרכשו על ידי אסי אבוטבול בשיקים דחויים אשר הושגו תוך שימוש בסחיטה באיומים. צ’קים אלה אמנם מהווים רכוש אשר הושג מביצוע עבירה על חוק איסור הלבנת הון. קמור רכב, אשר מכרה את הרכבים כנגד תשלום השיקים, רשמה שעבוד על הרכבים הנמכרים להבטחת פירעון התשלום המגיע לה. לאחר שאבוטבול הורשע, ביקשה המדינה לחלט את הרכבים. קמור, אשר לא קיבלה את מלוא התמורה המגיעה לה בגין מכירת הרכבים, טענה כי השעבוד הרשום לטובתה הופך אותה לטוענת לזכות בעלת זכות קניינית ברכוש המחולט. המדינה התנגדה לעמדת קמור משטענה, כי קמור לא הוכיחה כי קיבלה את השיקים שנמסרו לה בתום לב, ביודעה ששיקים אלה מקורם בעבירות של סחיטה באיומים. המדינה הדגישה את ההתנהלות החריגה של החברה, לרבות הסדרי התשלום החריגים שנעשו לצורך רכישת הרכבים, שכללו שיקים שהיו דחויים לתאריכי פירעון רחוקים. התנהגות זו, טענה המדינה, מעידה על חוסר תום הלב ועל מודעותה של קמור רכב כי הבטוחות שניתנו לה מקורן בעבירות חמורות.

ביהמ’’ש העליון קיבל את עמדת המדינה וקבע כי, במקרה זה ביצעה קמור את העסקה עם אבוטבול שלא בתום לב, כאשר היא מודעת למהות הפעילות שלו ולמקור הכסף ששימש לרכישת כלי הרכב. ביהמ’’ש קובע, כי די בכך שהטוען לזכות ידע כי לקוחו מנהל פעילות עבריינית על מנת להופכו לחסר תום לב בעת קבלת הרכוש מהלקוח. אין צורך על המדינה להוכיח, כי הטוען לזכות ידע כי מקור הרכוש הספציפי מקורו בביצוע עבירות, כגון סחיטה באיומים, אלא די בכך שידוע לטוען לזכות, שהלקוח עוסק בפעילות עבריינית. בית המשפט אמנם מדגיש, כי לא בכל מקרה בו תיעשה עסקה עם אדם בעל תדמית שלילית תתקבל המסקנה כי קבלת רכוש ממנו נעשית בחוסר תום לב. אך בית המשפט אינו קובע גבולות ברורים לסייג שהעמיד.

מפסק הדין לא לגמרי ברור מהי אותה מודעות הנדרשת על מנת לפסול את זכאותו של הטוען לזכות. נוצר מצב לא תקני, בו בנקים ונושים מוסדיים אחרים צריכים להתחיל להתחקות באופן יותר מחמיר אחר פעילות לקוחותיהם, לפני שהם מלווים להם כספים או נתונים להם שירותים או נכסים כנגד שעבוד, שכן בסופו של יום ובדיעבד, עלול בית המשפט לקבוע, כי במידה שהרכוש שהעומד כבטוחה להחזר ההלוואה או למתן השירותים או הנכסים, הינו רכוש שמקורו בעבירות, שהנושה היה מודע או צריך היה להיות מודע לכך שמקור הרכוש אכן בעבירה. אנו סבורים כי חוסר הבהירות בעניין זה מטיל על הנושים המוסדיים ועל נותני שירותים ונכסים אחריות כבדה לניהול סיכונים מכביד. הדבר עלול בהחלט להוביל בנקים ונושים אחרים להימנע מלבצע עסקאות לגיטימיות עם לקוחותיהם. יתרה מכך, כוונת המדינה להפוך את עבירות המס לעבירות מקור לפי חוק איסור הלבנת הון, עלולות להפוך חלק גדול מאוד מלקוחות הנושים ל"חשודים" בפעילות פלילית בעיני אותם נושים. ראוי היה בנסיבות אלה לקבוע, כי על המדינה הנטל להוכיח, כי הנושה ידע כי הרכוש המתקבל בידיו מקורו בעבירות, ובכל מקרה אחר, אין מקום למנוע מהנושה לזכות ברכוש המגיע לו מתוקף זכות קניינית שנרשמה על ידו כדין.