חוק חופש המידע מעגן כלל יסוד לפיו זכותו של כל אזרח או תושב במדינת ישראל לקבל מידע המצוי בידי הרשויות הציבוריות – במסגרת מגבלות החוק האמור. מדובר באמצעי חשוב בפניות של אזרחים וגופים פרטיים לרשויות המדינה על מנת שניתן יהיה, בין היתר, לבקר את התנהלות הרשויות. החוק מביא לידי ביטוי גישה הדוגלת בשקיפות שלטונית, כזו המקדמת העברת מידע לידי אזרחי ותושבי המדינה, וזאת במסגרת מימוש זכות הציבור לדעת לצורך הגשמת חזון המדינה הדמוקרטית.
ככלל, קובע החוק ברירת מחדל לפיה על רשויות המדינה להיענות בחיוב לבקשות לקבלת מידע תוך זמן מוגדר, לרוב, המדובר בשלושים יום ממועד קבלת הפנייה. יחד עם זאת, המחוקק הכיר בצורך בביצוע איזון של אינטרסים שונים, בשל הסיכונים שכרוכים בחשיפת מידע, העלולים לגרום לפגיעה בביטחון המדינה, בהליך המנהלי, בתפקוד הרשויות ועוד. על כן, ראה המחוקק לנכון לכלול בסעיפים 8 ו- 9 לחוק מספר סייגים שונים, המגבילים את הזכות לקבלת מידע.
ברשימת הסייגים האמורים ניתן למצוא, בין היתר, סייגים טכניים אשר עוסקים, לדוגמא, בבקשות לקבלת מידע אשר הטיפול בהן דורש הקצאת משאבים בלתי סבירים; מידע שממילא פורסם ועומד לרשות הציבור; מידע שנוצר או נתקבל ברשות למעלה משבע שנים לפני הגשת הבקשה ואיתורו כרוך בקושי של ממש ועוד. בנוסף, קיימים סייגים לגבי מידע אשר בגילויו יש חשש לפגיעה בבטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה, בבטחון הציבור אין למסור אותו. כמו כן, נקבעו סייגים לגבי מידע שאינו סופי, כמו מידע אודות מדיניות הנמצאת בשלבי עיצוב, מידע אודות פרטי הליכי משא ומתן.
נראה כי בהיררכיית איזון האינטרסים השונים, זכות הציבור לדעת היא שתנחה את הרשויות ותוביל לחשיפת מידע, פרט לחריגים שצוינו לעיל, המקנים לרשות שיקול דעת לסרב לבקשות מידע, בעיקר כאשר מדובר במידע אשר גילויו עלול לשבש את התפקוד התקין של הרשות הציבורית או את יכולתה לבצע את תפקידיה.
נוסף לחריגים שצוינו לעיל, חוקק סעיף 11 לחוק "חריג לחריג" המגדיר כי במידה ואחד הסייגים מתקיים, אך ניתן למסור את המידע באופן חלקי תוך השמטת המידע ה"בעייתי", יש לעשות זאת. כלומר, כאשר מתקיים אחד החריגים המהווים חסם לקבלת מידע, המחוקק עודד מסירת מידע, אף אם מדובר במידע חלקי. מדובר בסעיף המביא לידי ביטוי את הקונפליקט המושרש בחוק, החותר לאזן בין החשיבות שבחשיפת מידע ושקיפות שלטונית, אל מול פגיעה פוטנציאלית שעלולה להיווצר בעקבות חשיפת המידע. כיוון שמדובר בתחום אפור שלא ניתן להגדרה באופן חותך, כאשר עולה הסוגיה – שיקול הדעת הסופי באשר לחשיפת מידע נותר פתוח לביקורת שיפוטית בידי בית המשפט לעניינים מנהליים.
לאחרונה, עמד בית המשפט המחוזי בירושלים, כב’ השופט ד"ר יגאל מרזל, על החשיבות לקבלת מידע בפסק דין בעניין בזק נגד משרד התקשורת, תוך חידוד הסייגים השונים שקבועים בחוק. באותו מקרה, הבקשה לחשיפת מידע עסקה בתכתובות פנימיות מוקדמות בין משרד התקשרות לבין חברת ייעוץ שעזרה לו לקבל החלטה שבין היתר השליכה על בזק ופעילותה. מכיוון שבזק לא הציגה אינטרס ציבורי ממשי בחשיפת המידע המבוקש, וכן דובר במידע המהווה דעה בלבד שאינו סופי וחסר כל מעמד, הוחלט על ידי בית המשפט כי הצדק עם משרד התקשורת אשר בחר שלא למסור את המידע האמור. עוד נקבע על ידי בית המשפט כי המידע המבוקש חוסה תחת החריג שעוסק במידע שאינו סופי, כזה שחשיפתו עלולה לשבש את התנהלות הרשות, ליצור "אפקט מצנן" שיגרום לרתיעה מקיום דיונים כנים, דיאלוג פתוח וגלוי בעתיד.
באשר לאפשרות של מסירת מידע חלקי תוך השמטת המידע הבעייתי, נקבע על ידי בית המשפט כי הדבר אינו אפשרי בנסיבות העניין. באותו מקרה דובר בכמות גדולה של מידע מורכב, אשר הפרדה בין מידע שניתן לגילוי וכזה שלאו, אינה אפשרית מבלי לגרום לאותו "אפקט מצנן".
חשוב לציין כי ההחלטה בעניין בזק מיישמת החלת החריגים לקבלת מידע, כפי שאלה קבועים בחוק. ואולם, חשוב לזכור שבדרך כלל אם בקשה לקבלת מידע זו או אחר אינה חוסה תחת אחד החריגים בחוק, הגישה תהיה ברורה, העברת המידע למבקש. כך, לפני כשנה הייתה דוגמא בולטת הממחישה את הכוח העצום שטמון בזכות לקבלת מידע – וזאת במסגרת בקשה לקבלת מידע אודות הוצאות משרדי הממשלה והעומדים בראשם הלא הם שרי הממשלה, פניה אשר חשפה את ההוצאות השוטפות (תקציב כיבוד, עלות נסיעות לחו"ל, וכיו"ב) של שרי ממשלת ישראל, בין היתר, באשר להוצאות השוטפות של משכנו וביתו של ראש הממשלה, דבר אשר זכה להד תקשורתי נרחב ולביקורת ציבורית נוקבת.
סיכומו של דבר, אנו ממליצים בחום לעשות שימוש תדיר בחוק חופש המידע ולא להסס לממש את הזכות לקבלת מידע מהרשויות השונות. מדובר באמצעי חשוב ביותר אשר נמצא בכוחו של כל אזרח ותושב במדינת ישראל לעשות בו שימוש, לבקר את ההחלטות, השיקולים והאמצעים בהם נוקטות הרשויות השונות בעת קבלת החלטות הרות גורל, ולעיתים הדבר מאפשר אף לחסוך כסף רב, באם אכן נפלה טעות בהחלטת הרשויות, או שמא הופעל שיקול דעת שגוי או שיקול דעת המוטה ממניעים זרים.
